רייד נהר

יום סוף הקיץ היה אידיאלי לביקור בנהר עם הקיאק החדש שלי. העמסתי את כלי הפלסטיק שלי דרך הדלתות האחוריות של הסברבן, כיוון אותו כך שהחרטום נדחף למושב הנוסע, בעוד הירכתיים נדחס אל הדלתות האחוריות הסגורות. נזכרתי עם הזמן שאצטרך לארוז גם את המשוט שלי. אני חדש בזה. בדקתי נפשית את הלבוש שלי… נעלי מים, מכנסי קאפרי בצבע מלון, כובע בייסבול וטי לבן. לא היה לי כיס למפתחות המכונית אז תפסתי חפיסת פאני, מסוג צעצוע קטיפה בצורת חזיר. (ג’ונתן, ילד צעיר, נתן לי את זה לפני כמה שנים בתור בדיחה בגלל החיבה שלי לכל מה שקשור לחזירים.) לא הצלחתי למצוא את הלטר עבור לילי, גורה החיטה הפעילה מדי שלי, אז קולר רגיל יצטרך לַעֲשׂוֹת. תהיה לי פחות שליטה עם זה, אבל הייתי להוט לצאת לשם. ואנחנו יוצאים לדרך. כשמגיעים לנקודת ה”מכניסה” ליד עץ השקמה העתיק פנחות, אני רואה רק מכונית אחת במגרש החניה. אני משאיר את הכלב במכונית ושולף את הסירה, המשוט ואפוד ההצלה. עם הציוד תחוב בקיאק אני נושא אותו במורד הסוללה התלולה והקצרה עד לנהר פרמינגטון. שם אישה מתבוננת במעבדה הצהובה הגדולה שלה משתכשכת במים הרדודים. בחזרה אני הולך להביא את לילי, שבינתיים קפצה במכונית וצפצפה פעמיים בצופר. היא קנאית יתרה ומושכת אותי במורד המדרון אל הסירה. המעבדה הצהובה מזהה את הכלב הקטן שלי ודוהרת אלינו. לילי מתאמצת על הרצועה הקצרה כש”ניל” חביות מעליה. אנחנו רוקדים ומקפצים כדי להיפטר ממנו. הבעלים שלו, מציג מבט פנוי, סוף סוף מתקרב ומבקש מניל הכלב “בבקשה לחזור למים ולשחות שוב”. ניל כמובן לא מבין משפטים ונסער-לילי ואני מאוד רטובים. הכנסתי את הכלב שלי לתוך הקיאק ומשתכשך החוצה, אסיר תודה על נעלי המים שלי. קופץ פנימה, אני מתחיל להתרחק. עומק המים רק חמישה סנטימטרים ואני צריך להתנדנד קדימה ואחורה כמו צמיג תקוע בשלג. אנחנו נרגעים מהקרקעית האבנית ורק אז, בהיעדרו של ניל, אני קולט את הרעש העז שמגיע מגשר העץ במרחק מאה מטרים. מבנה המתכת הישן שעליו נסענו זה עתה עטוף בפלסטיק לבן. הוא עובר שיפוצים. מנועים גבוהים ומכונות מנקרות גורמים ללילי להירתע, להתכווץ ולנסות לברוח בין רגליי. “סכנה” אני מזהיר, והיא מדממת את גופה המתעוות. אנחנו עולים במעלה הזרם וצריכים לעבור מתחת לגשר עם גניחותיו מחרישות אוזניים. זו הפעם הרביעית שלי בקיאק – השלישית של לילי. אנחנו יוצאים לאמצע הנהר מתאמצים נגד הזרם ועד מהרה פונים ויורדים במורד הזרם. אני חופר פנימה, דוחף אותנו לאחור לכיוון הגשר. עכשיו הקשת לא תזוז. פגענו ברגל, שמן ורחב בנהר הקיץ היבש מדי הזה. אני ממש דוחף דרך החול עושה את הדבר המטלטל הזה עם לילי תקועה בין הברכיים שלי, מנסה לא לצרוח בחזרה לשמע הרעש שהגיע מהגשר.

הקיאק שלי באורך תשעה מטרים. אני קורא לשרירים הגדולים לדחוף במעלה הזרם מתחת לגשר ומעבר לו. לילי מסתובבת אלי בחזרה במבט שואל או מתחנן. עכשיו אנחנו מתקדמים לאט לאט. הקצב לא משקף את המאמצים שלי. אני מסתפק בחתירה מתמדת. ימין שמאל ימין שמאל. האף שלי מגרד, וההפסקה לגרד אותו גורמת לנו לאבד את כל המומנטום. מלפנים שלדג מפטרל במים, גולש ובוכה מגדה לגדה. לילי חושבת כעת על עונת הציד. היא לא מוכנה להירגע. בשלב זה אני שם לב שהמים בעומק של כארבעה מטרים וחצי. עכשיו הלוואי שהייתי שם את חגורת ההצלה שלי במקום להשתמש בו כתמיכה לגב.

היום כל כך מושלם. זה יפה מכדי לקלוט הכל בבת אחת. האור והצללים על הנהר יוצרים שמיכה מעולה. הערה הגלית שלי מנתקת אותו כמו סרט קטיפה מקומט. ממש לפניו משתכשכת אנפה כחולה גדולה. ככל שאנו מתקרבים, הוא הופך לפסל. כשאנחנו מתקרבים לצד הציפור, היא מתרוממת כמו נשף עשן, מתנשאת ללא מאמץ סנטימטרים מעל המים. הוא נופל כשלושים מטרים במורד הזרם. ללילי לא אכפת מדברים שלא זזים או עושים רעש. היא כבר עושה ריקוד גשם קטן לשני השלדגים העוסקים באקרובטיקה של מלחמת הכוכבים לפנינו. חמישה פייפרים דוהרים במעלה החוף משמאל – מחפשים בעצבנות אחר מפתחות אבודים או אולי חרקים קטנים.

נכנסנו לעולם שלהם. לא ראיתי אדם אחר מאז שיצאנו מהחוף. זה יכול להיות כל שנה, כל מאה. הגדות החוליות וגזעי הובנה הלחים תמיד הריחו כך. הרעש היחיד עכשיו הוא הציפורים, האספסים המתרוצצים או הסנאים והמשוט שלי פוגע בשמיכת הזהב והשחור. מדי פעם, ענבים מתוקים או פרחי בר מודיעים לנו שהם קרובים. משב רוח עדין נותן לנו ליטוף שגורם לנו להרגיש רצויים.

עברה שעה. הכתף השמאלית שלי נשרפת אבל אני לא מתכוון לעזוב את עולם החלומות הזה של טמפרטורה מושלמת וריח משגע. בגדה המזרחית העין שלי קולטת פולש – משהו אדום מדי ולבן מדי עבור השכונה הזו. לילי ואני מתקרבים. עכשיו, לא רק לזמן אין רלוונטיות, אלא גם למרחב ולפרופורציה. מטוס התרסק אל החוף הבוצי. הגוף הפוך. פסולת מטילה את המסלול המאולתר. אני מרגיש שאני ענק או חוץ-ארצי המגיע לאסון ארצי כלשהו. איפה אני? הכנפיים נפרדות מהגוף ומרוחקות. מדובר בדגם נשלט מרחוק – יקר מאוד ומאוד שומם. לטייס אולי יש מושג לאן הוא ירד, אבל שפת הנהר היא סבך של שיחים, גפנים ושורשים. נראה שזה התרחש לאחרונה.

אני מקלה על כלי השיט שלנו קרוב יותר לחוף כדי לבדוק את העלון שהופל. כעת, הסקרנות של לילי והקרבה לאדמה מוכיחות יותר מדי. היא מזנקת מעלה ויוצאת מהסירה. גופה בצבע החיטה שוקע בבוץ, סמיך, שחור ודביק כמו זפת דרכים חדשה. היא מתאמצת להשתחרר. כשיצאתי מהסירה אני מיד שוקע לתוך הגחון. כשאני מנסה להרים את לילי בחזרה לסירה, אני מבין מאוחר מדי שהבלילה הזו פועמת מסביבנו. המים שבהם אני בעומק העגל מתערבלים עם זחלי יתושים! מיליונים על מיליונים של גופים מתפתלים דמויי חוט גודשים אותנו. אני רועד בלי הסכמה. משיכת הכלב מתבשיל החרקים גורמת לכל כף רגל להתלוצץ, לא שונה כמו קשיות היונקות את האחרון של שייק. אנחנו נכנסים שוב לכלי הבז’ שלנו. לילי הספיקה להסתגר והיא מנסה להפיל את רגלי. האחיזה שלי לא מספיקה והרצועה החלקלקה נמשכת מתוחה כשהיא עושה את דרכה לחוף במאמץ רב. גם אני חייב לרדת שוב כי היא לא תחזור בעצמה. אני מסתכל על המטוס. אני מסתכל על הכנפיים. אורכו של גוף המטוס כארבעה מטרים ואילו מוטת הכנפיים ברוחב של מטר וחצי. זה בעיקרון במצב טוב. מישהו יתגעגע לצעצוע היקר הזה. בעל חנות סיפר לי סיפור משעשע על המטוס שלו בשלט רחוק. אולי זה היה שייך לו. או שאולי הוא יוכל לקשר אותי עם הטייס של הטיסה הרעה הזו. אני תוקע את חלק הגוף המגושם לתוך האחיזה הקטנה מאחורי המושב שלי. למעשה לא הרבה נכנס לשום מקום, אבל דחסתי את האף עד כמה שקווי המתאר מאפשרים. זכור שהרגליים שלי בחמאת בוטנים כהה ורכה ויד אחת אוחזת ברצועה עם גור אומלל מחובר. הכנפיים באורך מטר וחצי הן הבאות. קצה אחד מחליק מתחת לחוט בנג’י מרותק לקיאק שלי. כוונתו הייתה להחזיק משהו קליל כמו בקבוק מים או ברזנט קטן, אני מניח. הפנים שלי מגרדות ואני צריך להתגרד, מפנה מקום לעוד צמרמורת. באיזון ובחן שיתנו את הפסקה של הבלט רוסה, אני מיישב את שנינו במלאכה הפנטסטית כעת.

תודה לאל שאנחנו נוסעים במורד הזרם. האיזון מושפע, שכן תוספות בכל הזוויות פוגעות בזרמי אוויר. כשאני מתחיל להירגע אני מתחיל להסתכל על עצמי. אני מאמין שאני עדיין יכול לראות חלק מהצבע המלוני החיוור של המכנסיים שלי. לטי הלבן שלי יש עיצובים של רורשאך. וחבילת החזירון הוורודה של פעם… זה רק מתאים שהיא צריכה להיות מכוסה בבוץ. לאט לאט אני מבין איזה מראה אני חייב להיות. אנחנו נעים במורד הנהר. מכוסה בוץ שחור, כלבה כבת זוג ראשונה, אישה בגיל העמידה מטונפת ובלבוש מוזר רוכבת בקיאק שנראה כאילו יולד מטוס. בבקשה אל תתנו לאף אחד להיות בחניון, אני מתפלל. בבקשה תן לי לחמוק בלי לשים לב. בחזרה מתחת לגשר שעדיין מצקצק, עם יותר מקצת חשש, אני חותרת את השלל שלי הביתה; אשה נורדית קומית עם גור מחיטה שיושב בגאווה כקישוט הקשת. אנחנו גולשים. למרבה המזל, הגשר העטוף מסתיר את נופי המכוניות החולפות. יכולתי לראות את המקום שבו הכנסנו.

החוף ריק! לילי קופצת החוצה כשאני מושכת את הקיאק אל החוף. אני תופס את הכלב שלי ומשתכשך החוצה עד הברכיים. בפלפול נתתי לגופה המלוכלך לשטוף במים הלא שקטים. אני אומר לעצמי שאנחנו נראים טוב יותר. יתושים מיובשים באוויר על המכנסיים שלי. אני צורד במעלה הגבעה התלולה נושאת כלב נוטף. לא רציתי שהיא תתגלגל בחול. אני משחרר את לילי בתא המטען של המכונית. איש לא היה בחניון. אני מחליק את החפיסה שלי. בנסיעה השלישית שלי לרכב יש לי חברה. אני יודע שאני לא נראה טוב כמו לילי. בזהירות אני מאחסן את הקיאק. ואז אני מניח את הגוף והכנפיים של האוצר החדש שלי במכונית. אני לא צריך לדאוג להיתקל בלילי כי היא כבר מזמן קפצה קדימה ואחורה על כל המושבים ועכשיו התיישבה את גופה הרטוב במקום הנהגים. לבוש עכשיו בבגדים מוסווים, אני עובד כאילו זה היה העבודה היומיומית שלי להעמיס סירות ומטוסים שבורים לתוך מכוניות. סוף סוף הגיע הזמן לעזוב. “זוז,” אני אומר בעודי צונח לתוך הפנים דמוי הביצה ומתחיל לאט לנסוע משם. רק עכשיו אני פונה להסתכל על הפיקניקים. שמו לב אלי. בהחלט שמו לב אליי. איזה יום נפלא לטיול בנהר.

אֶפִּילוֹג

זהו סיפור אמיתי. מעניין לציין שבעל המטוס עמד בתביעתו בדיוק שנה לאחר גילוי ההריסה.

RIVER RIDE מאת, דבורה לאונרד

Leave a comment